בית או בית אבות?
המניעים ליציאה מהבית מגוונים בהתאם למצב התפקודי, הבריאותי,
הנפשי והכספי.
אך ישנו קונצנזוס אודות מרכיב אחד משותף לכל:
המעבר למסגרת אמור להביא לשיפור באיכות החיים.
המושג "איכות חיים" מורכב משני חלקים: האדם עצמו עם יכולותיו, רצונותיו ומגבלותיו מצד אחד, והסביבה בה הוא חי (בית או מסגרת חיצונית) מצד השני.
המונח בית אבות עשוי לעורר אצל אנשים רבים מחשבות שליליות על זקנה, התדרדרות, ניתוק והתנכרות. פעם, המעבר לבית אבות נעשה בעקבות מצבים של חוסר ברירה, כאשר המבוגר לא יכול היה עוד להישאר בביתו ולדאוג לצרכיו או לחילופין, כאשר היכולות הכלכליות אפשרו את ה"לוקסוס".
כיום המציאות שונה – תהליך הזדקנותה של החברה הישראלית הכתיב את הצורך בריבוי ובגיוון פתרונות המתאימים לרמות תפקוד, אפשרויות תקציב והעדפות שונות.
להלן מישורי התפקוד השונים:
מישור פיזי
הקובע את מידת העצמאות של המבוגר במסגרת הבית ומחוצה לו (כגון הליכה, רחצה, יציאה לקניות).
מישור נפשי
תחושת הביטחון, מוטיבציה ויוזמה חברתית (מידת האינטראקציה עם אחרים, מידת ההשתתפות בפעילויות תרבות למיניהן).
מישור בריאותי
מחלות או בעיות בריאות הקובעות את מידת הטיפול או הפיקוח הרפואי הנדרש.
מישור מנטאלי
מידת הבהירות, המודעות, הערנות, והצלילות של המבוגר.
ניתן לומר שאיכות החיים עולה ככל שחל שיפור באחד או יותר מבין מישורי התפקוד הללו, לפי סדר עדיפותו האישי של כל אחד ואחד.
על רגע ההחלטה
לא להחליט, זה להחליט לא.
פעם האופציות לא היו רבות ולכן ברור היה ש"אין כמו בבית". היום הדילמה קשה יותר כי האפשרויות מגוונות יותר וכתוצאה מכך מתלווה חשש נורמלי לבחור בפתרון הלא נכון. יחד עם זאת יש עדיין נטייה אנושית לדחות את המחשבות לגבי שינויים או החלטות גורליות ולתת לסטטוס קוו להתקיים שלא מבחירה חופשית ומכוונת. בכך לא נלקחת שום החלטה או לחילופין ההחלטה היא – לא לעשות דבר עם המצב.
על מנת למנוע מצבים בהם המציאות מפתיעה ומכתיבה עובדות אשר קשות להתמודד איתן כגון בעיה בריאותית, אין דרך אלא להתכונן.
המציאות הישראלית – מעבר ממצוי לרצוי
במקביל עלה בצורה משמעותית מספר בתי האבות על סוגיהם השונים. אם בעבר רוב בתי האבות היו ברשות ציבורית או ממשלתית, הרי שבעשור האחרון נוסדו בתי אבות פרטיים שהפכו לרוב. גם פה מדובר בתחרות בריאה שהובילה לשיפור ברמת המוסדות מבחינת סטנדרט בניה ופאר, סוג הטיפול הניתן, מגוון הפעילויות והשירותים וכך גם מידת הפיקוח עליהם. למעשה, יש במעבר למסגרת בכדי להביא למימוש טוב יותר של הפוטנציאל התפקודי של המבוגר. לדוגמא, מבוגר המתנועע בכסא גלגלים, אשר לפני כן גר בקומה שלישית בלי מעלית, מסתובב בין קומות בית האבות במעלית ללא קושי ויוצא אל החצר כאוות נפשו. מי שמצא עצמו בודד בין ארבע קירות ביתו, מוצא לו עתה חברים בני גילו, עימם הוא יכול לחלוק חוויות ובעיות. אדם הזקוק למעקב או טיפול רפואי כלשהו, נבדק במקום לעיתים תכופות וללא כל מאמץ יציאה מהבית לקופת חולים (דבר שלעיתים הופך אותו לתלוי בליווי בן משפחה או מטפלת). מבוגר בתהליך דמנטי, אשר לא פעם סיכן עצמו כששכח לכבות את התנור או כשהלך לאיבוד כשיצא מביתו, אינו צריך לדאוג לכך יותר
נשאלת השאלה כעת מי מחליט על שינוי באורח חייו של המבוגר?
ההחלטה על מעבר למסגרת, שייכת למבוגר ולו בלבד, בתנאי שמצבו מאפשר זאת. הסובבים אותו יוכלו לסייע לו בחיפוש אחר השירות ולהביא לידיעתו את כל המידע הרלוונטי על מנת שיוכל להחליט החלטה נבונה, מתוך מודעות והבנת המערכת כולה. ישנם מקרים בהם בני משפחות המבוגר נאלצים להחליט במקומו עקב מצב בלתי צפוי או שינוי פתאומי במצבו התפקודי, אך גם אז יש לקחת בחשבון את רצונותיו. מעורבותו של המבוגר בהחלטה תקל עליו להסתגל ולהתאקלם בסביבתו החדשה. לדוגמא, אם בחר המבוגר לעבור ולהתגורר בבית אבות אזי הוא יכנס מוכן נפשית ועם כוחות אשר יאפשרו לו קליטה קלה יותר במקום, זאת בהנחה ששאר התנאים כגון התאמת המקום לרמת התפקוד שלו, למנטליות שלו ומצבו הכלכלי וכו', יתקיימו.
מכיוון שהחלטות לגבי שינוי אורח חייו של המבוגר הן גורליות ומהוות לעיתים קרובות משבר עבורו ועבור משפחתו היות והן מעלות מטענים רגשיים ומלוות בלחצים, כדאי לערב אנשי מקצוע בעלי ידע בתחום אשר יוכלו לעזור לנטרל את אותם לחצים ולתת חוות דעת מקצועית ואובייקטיבית שתוביל לפתרון הטוב ביותר.